הגיגים לפרשת "ויגש"

אלוקי, לו רק יכולתי להכיל, לכבוש את הרחש הזה ולשמור על איפוק.

מאת: רבקה ערנטרוי

לקפוץ מעלי המדרגות הנושאות אל קומה ב' בביתי אל התחתית, הוא, אומנם, צעד נועז עבור ילד בן שבע המתארח בביתי בקומה א', ואולם, הוא עשוי היה להפגין גבורה נועזת הרבה יותר, לו, אכן, היה עוצר מייד לאחר שהפצרתי בו "חדל".

היה זה בשיא של אותו שריר של שניה, באותו רגע של מעוף, כשהוא כבר היה להוט כ"כ ודרוך ומוכן להשתער בתנופת תנועה נמרצת ובכוח לכבוש את הנחשול, היה עלי אז לתבוע שוב אך באופן נחרץ יותר, נחוש והחלטי כדי לעצור ולמנוע בעד הסחף השובבני הזה.

פרסום:

אז מדוע הרפיתי ולא שמרתי על עקביות למרות האזהרה הרפויה ששלחתי אליו מראש? ואיך זה התפתיתי לעלץ הרוח והמרץ והאור בעינייו שהתלוו אל מעשה הקונדס שלו?

 ובליבי  פנימה אף ציפיתי כבר להד אותה מהלומה על הקרקע עם הזינוק ולחזות בו מתרומם גאה, מתמוגג מנצח והוא ידע את תחושותי וזינק, אך האב ציווה עליו בנימה נוקבת, בטון ברור וחד וחסר פשרות להיכנס לחדר הסמוך.

את הילדות שלנו ליוו דמויות דומיננטיות, שליטות ועיתים היו הן לצערי, כעסניות, בעלי רוח קצרה ודעת מצומצמת, שלא ידעו להכיל נוהג משתולל ומשתובב של שי הילדות והם הקפידו בשל תכונת הצמצום שאפיינה אותן והן גערו והענישו והוקיעו וגילו לעיני כל את הפגם שבקלקלתנו.

שמא, חלילה, אימצנו לעצמנו נוהג רופס זה , ואלוקים הטוב, שמור נא, על נפשות יקירינו שלא יחזיקו בעקבות דורסניים אלה. 

 אך למרבה המזל, גם נסיכים, מלאכי אלוקים, אישים חביבים ויפי נפש נקלעו לנו בדרכנו. הם ידעו ליסוך עלינו אווירה של אהבה והתרוממות הרוח.

 הם ייחלו ללטש את נפשותינו שיזרחו בכמיהה וגעגועים אל האור ואל האושר והשמחה והחרות וכה התענגו כששררו בינותינו העלץ והחדווה.

הם קורצו מאותו מקור של עוצמה גבורתית וידעו לכן לכבוש בגבורה שכזו את ריגושי האכזבה, הכאב והכעס שהסבנו להם, ולא התרעמו ושמרו על שלווה של נפש ואיפוק.

"איפוק" משקף חוסן, ממש כמו ש"אפיקי" המים קולחים בעוצמה של שטף וקשה לגבור עליהם ומי שכובש את יצרו ושומר על הרחש שהוא חש פנימה, הוא אכן גבור מלוכד עיר ותחושות אלו שהן בחינת בוסר להחשף עתה, ישהו בחשאי ובלאט בקרבו ויקבלו משמעות חזקה יותר ומשנה תוקף חזק  בר השפעה רבה  בעת התגלותם בעתיד שלאחר מכן.

 אפילו באותם רגעים שבם פישלנו ונהגנו באופן שוגה ומרושל ונכשלנו, הם לא תבעו ויסרו ולא חשפו אז את כשלוננו וקלוננו לעיני כול אך מה מדהים איך הם התנהלו עימנו באורחות מתוחכמות וערמומיות כאילו היה זה סוד עבורם כל מה שהסתרנו מהם. אך אנו לא ידענו שהם ידעו ושמרו זאת סוד מאיתנו.

 ואת השיחה שהם ניהלו איתנו הם ניווטו לאותם משעולים צרים, שם לפתע נתוודענו אל חולשותינו ושסטינו מן הנכון, ששיפוטנו היה לקוי, שהסחנו את דעתנו מהענינים העיקריים והקריטיים ושהתרשלנו, אך האורח העקבי, החד והברור והנוקב שלהם בהתנהלותם עם מחדלינו, כבש את הערצתנו ונשבענו להם אמונים.

מחנכים דגולים אלה ידעו לאהוב את הילד המשתובב. ואולם לאהוב את מי שהתנכל לחייך החפים והפריד אותך מאביך באמתלה שחיה רעה אכלתיך והשליך אותך לבור שורץ נחשים ועקרבים ומכר אותך עבד למדיינים? האין זו דמות מלאכית, נסיך אלוקים?

אז מדוע כשהאחים נחשפו לפני המשנה למלך, הדמות הנישאת שאחזה בגביע הרם והם לא הכירוהו, הוא לא הזדהה לפניהם?

הוא יכול היה להתנשא עליהם בגאון ולהתרברב ולהוכיח ולייסר וליקום וליטור ולהוקיע, אך בשל האהבה העמוקה שרחש להם, הוא נכסף כ"כ שהם יחזרו בהם ולו היה נחשף לפניהם אז, היו הם מייד נכנעים מפחד וההתעוררות הזו היתה איפוא מותנית ביראת העונש ולא בשל האמת שבה.

והדמות הפלאית הזו שאהבה את מי שפגע בה אנושות וחמלה עליהם כ"כ, שמרה על איפוק מופתי ונדמה  אך התנהלה עימם מתעתעת בהם בעורמה ובתחבולות כדי לגוע בנקודת הנפש שלהם שיתעוררו.

אף כשיהודה התחנן שהאב יעקב ירד שאולה בשומעו שגם בנימין אבד לו אך יוסף לא התעמת איתו על כך ולא התריס: "וכי לא חששת שהאב ירד בעצב שאולה כשגזלתם אותי ממנו"? כי לא רצה שיגלו בטרם עת כי יוסף הוא המשנה למלך וימנע מהם לשוב מתוך צפור הנפש.

ואולם המעגל תם ונשלם כשיוסף שמע את האחים מבטאים את רגשות החרטה בשפת העברית ולא ידעו שיוסף הבין את דבריהם, וכשיהודה בן לאה הציע עצמו להאסר תחת אחיו בנימין והוא בנה של רחל, יוסף לא יכול היה עוד לעצור בקרבו את המבע והבטוי של רחשי הגעגועים והאהבה שהמו בו אלי אחיו.. והוא התוודע אליהם…

את האיפוק הזה רכש יוסף מאימו רחל הצדיקה כשהבליגה על החרפה והכאב באותו יום שלאה אחותה נכנסה לחופה תחתה ואף מייד לאחר שפגש יעקב את רחל ליד הבאר כשהיה שולח לה שי מפעם לפעם לאות חיבה,לבן הרשע העניק זאת ללאה בהוסיפו כי השי משקף את רחשי האהבה של יעקב ללאה, ורחל נדמה בכאב עצור, מכילה ומאופקת כדי לא לפגוע ברגשותיה של אחותה.

וכשלאה התריסה נגדה כשרחל בקשה ממנה את הדודאים שהביא עימו ראובן לאימו, הגם את אישי את מבקשת לקחת?

רחל לא השיבה דבר, הכלום לא היתה זאת רחל שמסרה לה בחשאי את הסימנים והקריבה עבורה את הגבר היחיד בעולם שהיה מיועד עבור רחל?  

הנשמה האצילית הזו המשיכה את האצילות הזו לבנה יוסף..

לו רק היינו ממשיכים את המורשת העוצמתית הזו של היכולת להכיל מבלי להתרעם ולכבוש את החימה ולשמור על איפוק וכך נשכיל אי"ה לעורר לבבות תועים… נרפים וכושלים…

כי אז… מי היה אוחז אז בגביע?  

פרסום:
guest
0 תגובות
Inline Feedbacks
View all comments