זקנה ובדידות – איך כוס קפה אחת יכולה לשנות

מאת: יפעת אורבך אורן

בדרך כלל כשאנחנו שומעים את צמד המילים – זקנה ובדידות – אנחנו נושכים מעט את השפה, הלב שלנו מתכווץ, אך בפועל, אנחנו לא באמת עושים יותר מדי בנידון.

גם אני, לצערי חוטאת בזה וביום יום העמוס שלי אני לא מוצאת זמן לחשוב על זה ובטח שלא לעשות עם זה משהו.

השבוע משהו אצלי השתנה.

פרסום:

אבל לפני כן, קצת נתונים על מצב הזקנים במדינת ישראל:

*הנתונים נלקחו מאתר הלמ"ס, הודעה לתקשורת 2020,2021.

  • בסוף שנת 2020 מנתה אוכלוסיית האזרחים הוותיקים בישראל כ- 1.128 מיליון איש. כ-40% מהם בני 75 ומעלה.
  • כ-60.6% מהאזרחים הוותיקים נשואים וכ-22.8% אלמנים.
  • כ-237 אלף בני 65 ומעלה גרו בגפם במשק בית ללא בני משפחה.
  • כ-29 אלף גרו במשק בית עם אדם נוסף שאינו קרוב משפחה (לרוב מטפל).
  • 26% חשים בדידות לעיתים קרובות או לפעמים.

לפני פחות משנה עברתי מתל אביב הגדולה לעיר קטנה הנמצאת כ-20 דקות נסיעה ממנה. עברתי לכאן בזמן שהייתי בהריון עם ילדי הראשון, שהיום הוא כבר בן 5 חודשים.

בחודשים האחרונים אני מקדישה בין שעה לשעתיים ביום לטיול עם הבן שלי בשעות אחה"צ וכל פעם מחדש הוא שמח לראות פרצופים מוכרים וחדשים ותמיד מחייך לכולם. בשכונה בה אני מתגוררת גרים אנשים מסוגים שונים– סטודנטים, משפחות וגם אנשים מבוגרים וכמעט בכל טיול אנחנו רואים את אותם האנשים, בין אם ליד גני הילדים, בין אם בגני השעשועים ובין אם במרכז המסחרי ואני תמיד משתדלת לעצור ולהגיד שלום.

באחת הפעמים עצרתי ליד אישה מבוגרת והיא ישר התלהבה מהבן שלי והתחלתי לדבר איתה. היא סיפרה שהיא עולה מארגנטינה, אלמנה וללא ילדים והיא גרה כבר הרבה שנים בשכונה, אבל את השפה היא לא ממש מדברת וגם הזיכרון שלה כבר לא עובד כמו שצריך. מאז ראיתי אותה עוד כמה פעמים וכל פעם מחדש היא חייכה אלי ואל הבן שלי ולא ממש זכרה אותנו מהפעם הקודמת.

לפני שבוע, החלטתי ללכת לאזור מרוחק יותר של העיר, 20 דקות הליכה לכל כיוון, בו יש יותר חנויות ומסעדות ועצרתי לקנות קפה. ביציאה מבית הקפה ראיתי את אותה אישה מבוגרת יושבת באחד השולחנות ושותה את הקפה שלה לבד. אמרתי לה שלום והיא לא ממש זכרה, לא אותי ולא את התינוק, אבל בכל זאת הייתה נחמדה ושאלה אם אני רוצה לשבת לשתות איתה. אמרתי לה שאני ממהרת כי מתחיל להחשיך וכבר נהיה קריר ואני צריכה לחזור להשכיב את הילד לישון. כיוון שהיא לא יכולה ללכת את כל הדרך ברגל, היא אמרה שהיא צריכה ללכת לתחנה לתפוס אוטובוס חזרה הביתה.

איך שיצאתי משם התמלאתי בדמעות. ולא, לא בגלל ההורמונים שעדיין מציפים אותי 5 חודשים אחרי הלידה. הרגשתי רע שלא נשארתי לשבת איתה עוד כמה דקות לשתות את הקפה. הרגשתי רע שלא עזרתי לה ללכת לתחנת האוטובוס. הרגשתי רע, כי אני, כמו רבים אחרים, חיים במרוץ ולא עוצרים לרגע לחשוב על אותם אנשים בודדים.

כיוון שהייתי עם התינוק חזרתי הביתה ובאותו הערב כבר כתבתי פוסט בקבוצת הפייסבוק של השכונה ושאלתי אם מישהו מכיר את אותה אישה. מספר אנשים הגיבו ושלחו לי את מספר הטלפון שלה. יומיים אחרי החלטתי לעשות מעשה ולהזמין אותה לשתות איתי קפה במרכז המסחרי בשכונה. אותה אישה, שלא זכרה אותי כמובן, כל כך שמחה על הרעיון שמישהו בא ומציע לארח לה חברה, הסכימה בלי להניד עפעף וקבעתי איתה פגישה כבר ביום למחרת.

מה היה בפגישה עצמה לא באמת חשוב. מה שחשוב הוא שהצלחתי להמתיק ולו לשעה אחת בלבד את חייה של אותה אישה.

סבא וסבתא שלי משני הצדדים כבר לא בחיים. חלקם נפטרו עוד לפני שנולדתי. אבל אני יודעת שאם הם היו בחיים הייתי מרימה אליהם עכשיו טלפון ושואלת לשלומם.

הבקשה שלי אליכם היא לקחת חמש דקות, פעם בשבוע, כדי להרים טלפון לסבא וסבתא שלכם. תעצרו להגיד שלום ולחייך לאנשים המבוגרים בשכונה. אני מבטיחה לכם, זה שווה את זה!

פרסום:
guest
0 תגובות
Inline Feedbacks
View all comments