האם הרשע עובר בתורשה?
חטאיו של האב, זרעו של הבן: המסע המטלטל של צוריאל סדומי אל מעמקי האשמה והגאולה.
צוריאל סדומי, דמות יוצאת דופן בנוף התרבותי הישראלי – עורך דין, אמן רב-תחומי, מוזיקאי וסופר – מוציא לאור את “משפט הרופא הגרמני“, ומצליח לעשות את הבלתי ייאמן: להפיח חיים חדשים ופרובוקטיביים בדיון על טראומת השואה.
בעולם שבו הזיכרון הקולקטיבי הופך לעיתים לנטל כבד מנשוא, צץ קול ספרותי שמבקש לא רק לזכור, אלא לנתח באיזמל מנתחים חד את המושגים המורכבים ביותר של קיומנו: אשמה, זהות וירושה.
סדומי, המוכר לרבים כמי שניהל את תזמורת כלי הפריטה הישראלית, מביא אל הדף את כל כובד משקלו המוסרי והאמנותי.
בין מציאות לבדיון: הזרע שהפך לרומן
“משפט הרופא הגרמני” אינו עוד ספר היסטורי שגרתי. הוא מבוסס על גרעין של אמת מטלטלת שסדומי פגש במקרה. הכל התחיל במאי 2014, במסיבת קוקטייל חגיגית בארמון ליד שטוטגרט, שם פגש סדומי קשיש גרמני מרשים שסיפר לו בסדרת משפטים צינית וישירה כי ביקר בישראל בשנות ה-50 כסטודנט לרפואה.
באותה שיחה, ששינתה את חייו של סדומי, טען האיש כי תרם זרע לנשים יהודיות, בהן ניצולות שואה, כדרך אישית ומעוותת לכפר על פשעי אביו, קצין נאצי.
מתוך המפגש הזה צמח סיפורו של ד”ר ויליאם פון אנטרים, צעיר אריסטוקרט גרמני המגלה כי אביו, גנרל בוורמאכט, היה למעשה פושע מלחמה נאצי שהוצא להורג. ויליאם, שנמלט לאמריקה לאחר שהגסטאפו חשד בשורשיה היהודיים של אמו, מקדיש את חייו ומרצו כרופא גינקולוג לעזור לניצולות שואה להשתקם ולהביא ילדים לעולם.
אולם, תחת מעטה של אלטרואיזם, הוא מקבל החלטה רדיקלית: להשתמש בזרעו שלו כדי להזריע את הנשים הללו ללא ידיעתן, מתוך אמונה שזהו “תיקון” ביולוגי לזוועות העבר.
המבנה והסגנון: הבמה של המוסר
הספר בנוי בצורה ייחודית, המזכירה לעיתים מחזה תיאטרון או תסריט קולנועי. הסצנות מופרדות וחדות, והדיאלוגים מדויקים, לעיתים רעילים ומלאי עוצמה רגשית.
סדומי אינו נרתע מעימותים קשים, והספר מגיע לשיאו במשפט ראווה בניו יורק של שנת 1960, שם ויליאם עומד לדין באשמת “ניסיון לרצח עם” על ידי החדרת הדי-אן-איי שלו לניצולות.
בסגנונו הספרותי, סדומי נמנע מעיטורים מיותרים. הכתיבה שלו היא “עבודת אזמל מיוסרת בחיפוש אחר המילה הנכונה”, כפי שתיארו זאת מבקריו.
הוא יוצר מתח שאינו מרפה, החל מהנוף הכפרי הפסטורלי של גרמניה בשנות ה-30 ועד לקצב המהיר והמיוזע של אולם המשפט בניו יורק.
בניגוד לספרים רבים העוסקים בשואה, סדומי אינו מציע דיכוטומיה פשוטה של טוב ורע. גיבוריו, יהודים וגרמנים כאחד, מתפלשים בטעויותיהם, מתייסרים וחושפים את חולשותיהם האנושיות ביותר ללא רחם.
קולו של הסופר: בין “האחים גרים” לרופא הגרמני
עבור קוראיו של סדומי, מדובר בתפנית מעניינת אך עקבית. יצירתו הקודמת, קובץ הסיפורים “הסיפורים החדשים של האחים גרים”, זכתה לשבחים על יכולתה לעסוק בנושאים אוניברסליים כמו דעות קדומות ומגדר.
אם בסיפורי הגרים סדומי בחן את המיתוס, ב”משפט הרופא הגרמני” הוא צולל אל תוך הקרביים של ההיסטוריה המודרנית.
שני הספרים חולקים את אותה “אי-נוחות קיומית” שסדומי מביא מעולמו כאמן וכעורך דין, אך הרומן החדש הוא יצירה רחבת יריעה המערערת על תפיסות המוסר המקובלות שלנו.
סדומי עצמו מעיד על הצורך האישי שהניע אותו לכתיבה:
“כתיבת הספר הזה הייתה הדרך שלי לתת קול לאלו שאיבדו את קולם, ולגעת במורכבות האנושית של אשמה, חמלה וזהות”.
בלב הספר עומדת שאלה פילוסופית וביולוגית מצמררת: האם רוע מוחלט עובר בגנים?. האם ילד שנולד מזרעו של בנו של נאצי נושא בתוכו את “הגחלת הבוערת” של הרשע?. סדומי אינו מספק תשובות קלות, אך הוא מעמת את הקורא עם המציאות המורכבת של “הדם החדש”.
לקראת סוף הספר, מתגלה כי ילדיה של אחת הדמויות המרכזיות, שהוזרעו מזרעו של הרופא, גדלו להיות “חכמים, מחונכים, בעלי לב יהודי חם. טיפת רוע לא נמסכה בדמם”. בכך, סדומי מבקש להעביר מסר של תקווה: החינוך, התרבות והבחירה האישית חזקים יותר מהמטען הגנטי. העבר אמנם אינו ניתן למחיקה, אך הדרך שבה אנו שומרים עליו ומעבירים אותו לדור הבא היא שתקבע אם הוא יהפוך ללהבה משמידה או לאור מחמם.
סיכום: הזמנה למחשבה מחודשת
“משפט הרופא הגרמני” הוא ספר פרובוקטיבי, חשוב ואמיץ, שאינו חושש לגעת בעצבים החשופים ביותר של החברה הישראלית והיהודית. הוא מציב מראה עקומה ומטלטלת מול פנינו, ומכריח אותנו לשאול עד כמה אנו מוכנים ללכת בשם הגאולה והכפרה. בעידן שבו השיח על זהות וטראומה הופך שטוח יותר ויותר, סדומי מציע יצירה עמוקה, רב-שכבתית ומעוררת מחשבה שתישאר עם הקורא זמן רב לאחר סגירת הדף האחרון. זהו ספר חובה לכל מי שמעז להביט אל תוך האפר ולחפש בו את ניצוץ האנושיות.