בתקופה האחרונה נקט המשטר בסין בשורת צעדים תמוהים למדי.
בהנהגת הנשיא הסמכותני שי ג’ינפינג, הרשויות בבייג’ינג אילצו סטארט-אפים בתחום החינוך להפוך לעמותות ללא כוונת רווח.
הן “העלימו” לתקופה ממושכת את המיליארדר ג’ק מא – ואף אסרו על ילדים וצעירים לשחק במשחקי מחשב למשך יותר משלוש שעות בשבוע. כל אותן החלטות ממשלתיות התקבלו בהרמת גבה במערב – והסבו נזק משמעותי לכלכלת סין.
אולם, מהלכים ממשלתיים מרחיקי לכת מסוג זה לא אמורים להפתיע אף אחד. אחרי הכל, זוהי הרפובליקה העממית של סין: מדינה בעלת משטר קומוניסטי שמתהדרת בדגל אדום, בצבא אדום ובגישה שרירותית בכל הקשור לחיי אדם.
סין מצליחה להיות בו זמנית אחת הכלכלות הצומחות והמשגשגות בעולם – אבל גם מדינה שבה החירויות הפוליטיות מינימליות ואנשים מושלכים למחנות ריכוז בתדירות גבוהה.
סין תחת שלטון מאו דזה-דונג
זה לא תמיד היה המצב. המפלגה הקומוניסטית השתלטה על סין בסוף שנות הארבעים של המאה ה-20, לאחר מלחמה עקובה מדם נגד המפלגה הלאומנית – הקוומינטנג. הלאומנים יצאו לגלות אי קטן בשם טאיוואן, שם הם הקימו את הרפובליקה הסינית המתחרה, שמכונה במערב – טאיוואן. בינתיים הקומוניסטים השתלטו על סין היבשתית עצמה – המדינה המאוכלסת ביותר בעולם.
בהנהגת המפלגה הקומוניסטית ניצב אז מאו דזה-דונג, שנודע ברבות הימים כאחת הדמויות הרצחניות ביותר בהיסטוריה. מאו שלט בסין עד שנת 1976. הוא הוביל שני מהלכים הרסניים. הראשון שבהם היה “הזינוק הגדול קדימה”, שנועד לבנות את כלכלת סין מחדש. אחריו הגיעה מהפכת התרבות, שנועדה לטהר את החברה הסינית ממרכיבים אנטי-קומוניסטיים.
ההשלכות של הצעדים הללו היו הרסניות. “הזינוק הגדול קדימה” הוביל להתמוטטות הכלכלה הסינית. בין 15 ל-55 מיליון בני אדם מתו ברעב כתוצאה מכך. מהפכת התרבות, מצידה, הייתה תקופה מחרידה של רדיפה פוליטית ואלימות נגד מתנגדי המשטר. מיליונים מתו במהפכת התרבות – כאשר חוקרים אחדים מדברים על לא פחות מ-20 מיליון הרוגים.
כלכלת סין נפתחת לראשונה
מאו מת בשנת 1976 – ואחריו תפסה את השלטון “כנופיית הארבעה” בראשות אלמנתו ג’יאנג צ’ינג. הם הודחו כעבור חודש בידי סגן יושב-ראש המפלגה חואה גוופנג – שמונה ליורשו של מאו. אולם במהרה הגיעה גם מפלתו של חואה. את ההנהגה תפס אחד האנשים החשובים בתולדות סין: דנג שיאופינג.
דנג שימש כאחד מבכירי המפלגה הקומוניסטית כאשר זו השתלטה על סין בשנת 1949. בהמשך הוא סייע לתקן את נזקי “הזינוק הגדול קדימה”.
במהלך מהפכת התרבות, עמדותיו הימניות גרמו להדחתו מכל תפקידיו. בהוראת השלטון, דנג החל לעבוד כפועל פשוט במפעל. בנו הבכור עבר עינויים קשים בידי חיילי המשטר ולבסוף נזרק (או קפץ) מחלון בניין גבוה – והפך לנכה.
כאמור, לאחר מותו של מאו בשנת 1976, דנג הפך לשליט בפועל של סין. הוא פעל במהירות כדי לייצב את המדינה המקרטעת והוביל מגוון רפורמות כלכליות ליברליות.
בשלב הראשון, שנמשך עד שנת שנות השמונים המוקדמות, פירק דנג את התכנון המרוכז של המשק החקלאי. הוא ביטל את האיסור על הקמת עסקים פרטיים ועל השקעות זרות.
במהלך שנות השמונים המאוחרות, דנג הוציא לפועל גם תכנית מסודרת של הפרטת התעשיות הממשלתיות. במקביל, הוא כונן יחסים רשמיים עם ארצות הברית ואף ביקר בוושינגטון.
כל אותם צעדים נעשו בצורה הדרגתית ומאוזנת – תוך שמירה על כוחה של המפלגה הקומוניסטית. המשטר בסין אומנם “שחרר את הרצועה” בענייני הכלכלה – אך לא ויתר על הכוח השלטוני.
כיכר טיין-אן-מן
עדות לכך ניתנה במהלך שנת 1989, אז נערכו בכיכר טיין-אן-מן שבבייג’ינג הפגנות ענק בדרישה לרפורמות ליברליות. בעקבות המהלכים הכלכליים של דנג, המפגינים דרשו שחרור של הרסן גם במגרש הפוליטי. התגובה של דנג ובכירי המפלגה הייתה קשה.
שלוש מאות אלף חיילים עלו על בייג’ינג וטבחו במפגינים. אלפי בני אדם נרצחו.
אירועי כיכר טיין-אן-מן ממחישים היטב את המשוואה החדשה שניסח דנג שיאופינג: ליברליות בענייני הכלכלה לא בהכרח תוביל לליברליות פוליטית. המפלגה הקומוניסטית בהנהגת דנג קיבלה על עצמה את כלכלת השוק, תוך שמירה על שלטון הדוק ובקרה מחמירה של חיי האזרחים.
מעט אחרי הדיכוי האלים של המחאה בכיכר טיין-אן-מן, דנג שיאופינג פרש מתפקידו כמנהיג העליון של סין.
הוא הוריש את השליטה במדינה לג’יאנג דזה-מין. דנג הוסיף להחזיק בהשפעה מרחיקת לכת על ענייני המדינה והכלכלה בסין – עד מותו בשנת 1997.
מאז הרפורמות של דנג ועד היום – סין מוסיפה להתנהל על פי השיטה שייסד. מחד, כלכלת שוק פורחת – ומאידך, דיקטטורה פוליטית איתנה. מהבחינה הכלכלית, מהלכיו של דנג הוכיחו את עצמם.
סין הפכה בשנת 2010 לכלכלה השנייה בגודלה בעולם. בשנים הקרובות היא צפויה לעקוף את ארצות הברית ולהפוך למעצמה הכלכלית העליונה.
עלייתו של שי ג’ינפינג
ג’יאנג דזה-מין, יורשו של דנג, לא סטה בצורה משמעותית מהקו שהוביל קודמו. גם המנהיג העליון הבא של סין, חו ג’ינטאו, שמר על מדיניות מאופקת זו. דברים התחילו להשתנות בשנת 2012, אז עלה לשלטון בסין שי ג’ינפינג.
גם משפחתו של שי סבלה מנחת זרועו של המשטר במהלך מהפכת התרבות. אביו של שי היה בכיר במפלגה – שנכלא במהלך המהפכה והודח מכל תפקידיו. שי הנער נשלח לעבודות כפייה במשק חקלאי – ואחותו התאבדה כתוצאה מהרדיפה הפוליטית.
מאז עלייתו לשלטון, שי ביטל את מגבלת הקדנציות על נשיאי סין – והכשיר את האפשרות שיוסיף לשלוט עד יום מותו.
הוא הידק את אחיזתו במוסדות המדינה, כלא מיליונים מבני המיעוט האויגורי במחנות ריכוז – והוביל פולחן אישיות נרחב סביב דמותו ומהלכיו. אם דנג שיאופינג שלט בסין כ-“ראשון בין שווים” – שי כבר מנהל את המדינה כדיקטטור של ממש.
בחזרה לצעדים המוזרים של סין בשנה החולפת. באמתלה של מלחמה בשחיתות ובריקבון מוסרי, שי ג’ינפינג מכרסם בשיטתיות בכוחן של ענקיות הטכנולוגיה הסיניות. עליבאבא וטנסנט, כמו חברות היי-טק רבות אחרות, משלמות מחירים כבדים כתוצאה מההתערבות הממשלתית ההרסנית.
ככל הנראה, מהלכיו של שי נועדו לרסן את חברות הטכנולוגיה – ולהבהיר לכולם מי בעל הבית בבייג’ינג. עשרות שנים של כלכלת שוק חופשית-למחצה, הולידו מעמד חדש של מיליארדרים ויזמים סינים שכבר לא מפחדים מזרועו הארוכה של המשטר. שי מנסה לשים לזה סוף.
אירועי השנה האחרונה חושפים פגם מהותי במשוואה הישנה של דנג שיאופינג. הכוחנות שמפגין שי כלפי ענקיות הטכנולוגיה מרסקת עשרות מניות שונות – ועשויה להרחיק מהמדינה הקומוניסטית משקיעים זרים.
ייתכן שכבר בלתי אפשרי להחזיק בכלכלת שוק פורחת, מבלי להעניק זכויות אדם והגנה מפני החוק. וייתכן – רק ייתכן – שגם אי אפשר לתחזק משטר רודני במדינה קפיטליסטית. במוקדם או במאוחר, החירות הכלכלית עשויה לשחרר מהאזיקים את אחותה הגדולה – החירות הפוליטית.