פרשת “מין תמורת מינוי”, שנחשפה בשנת 2019 – התפוצצה אל המסך שלנו בשבוע שעבר בתוכנית “עובדה”. למרות שהתיק נסגר בלא כלום לפני כמעט שנה, עננה כבדה מרחפת מעל המעורבים וגורמת לכולנו לתהות כיצד באמת נבחרים האנשים שחורצים גורלות. מי יכול להתמנות לשיפוט, מהו תהליך המיון ומי מרכיב את הוועדה החשובה ביותר בישראל?
מינוי לכל בתי הדין, למעט בתי דין צבאיים ורבניים
בתי המשפט בישראל נחלקים לשלוש ערכאות: בית משפט שלום, בית משפט מחוזי ובית משפט עליון, שמלבד היותו ערכאת ערעור, הוא גם מתפקד כבית דין גבוה לצדק (בג”צ) עבור מי שמרגיש שהוא נפגע על ידי המדינה ושלוחותיה ולא על ידי אדם או חברה פרטית.
מלבד בתי משפט אלה, ישנם בתי משפט קטנים וספציפיים מאוד כמו בתי דין לעבודה, בתי דין צבאיים, בתי דין רבניים, לתעבורה ועוד.
הוועדה לבחירת שופטים ממנה שופטים לכלל הוועדות למעט בתי דין צבאיים ובתי דין רבניים, עבורם קיימת ועדה נפרדת ושונה בהרכבה.
אדוני השופט, אדוני השופט, זאת האמת וכל האמת!
הדרך לאחד התפקידים היוקרתיים וגם הרווחיים ביותר במגזר הציבורי ובכלל מתחילה בשנה א’ במשפטים.
כדי להיות שופטים יש חובה להחזיק בתואר במשפטים ולהציג ניסיון בעבודה כעורכי דין במגזר הפרטי או במגזר הציבורי כדוגמת עבודה בפרקליטות המדינה, או בתחום האקדמיה, לדוגמה כמרצים למשפטים.
לאחר הגשת הבקשה, שחייבת לכלול קורות חיים וממליצים, המבקשים להתמנות לשופטים יזומנו לראיון, ואם ימצאו מתאימים – יעברו לשלב של מבחני התאמה וקורס.
על אף שנראה שלא הגיוני למנות שופטים חדשים מבלי שעברו קורס, מדובר בהליך יחסית חדש, שהחל בשנת 2009, אז הוועדה לבחירת שופטים קבעה כי המועמדים יעברו הליך של מבחני התאמה וקורס, כולל בדיקת התאמה על ידי פסיכולוג.
שמרנים או ליברלים? הוויכוח המשפטי שמלווה אותנו עשרות שנים
על פניו, בחירת שופטים לא אמורה להיות נגועה בפוליטיקה, כיוון שהשופטים עצמם לא מכריעים בהחלטות פוליטיות אלא על סמך החוק, שאותו חוקקו הפוליטיקאים.
אלא ששאיפות לחוד ומציאות לחוד, ובפועל – הוויכוח המשמעותי ביותר, בישראל ובעולם, הוא בנוגע לשופטים ליברלים אל מול שופטים שמרנים.
שופטים ליברלים הם שופטים שנוטים להתערב בחקיקה באמצעות פסקי דין, ליצור תקדימים ולהניע את הכנסת לבצע שינויים בחוק. הם לא בהכרח חורגים מסמכותם, אך מנצלים את מלוא כוחם להשפיע. בעקבות זאת, יש מי שמכנים אותם פוליטיקאים עם גלימה.
שופטים שמרנים לעומת זאת הם שופטים שנוקטים בעמדה משפטית מצמצמת יותר, ונוטים שלא להתערב בחקיקה של הכנסת ואף לדחות על הסף עתירות שנוגעות לחוקים.
לאורך השנים, פוליטיקאים מימין ומשמאל נלחמים על ייצוג בוועדה, שתאפשר להם לקדם מועמדים התואמים את התפיסה שלהם.
עם זאת, לא בהכרח מדובר על תפיסה פוליטית, אך תפיסה זו משפיעה בעקיפין גם על הפוליטיקה.
מי הם חברי הועדה לבחירת שופטים?
הוועדה לבחירת שופטים היא הגוף הבוחר את השופטים לכל ערכאות השיפוט, ולמרות שאין בה רוב לפוליטיקאים – היא שופעת לחצים פוליטיים ונחשבת לזירת היאבקות, בפרט בכל הקשור למינוי שופטים לבית המשפט העליון ולבתי משפט מחוזיים.
על פי החוק, הוועדה מונה 9 חברים: שר המשפטים ושר נוסף לבחירת הממשלה; 2 חברי כנסת שנבחרים בבחירות חשאיות – הנוהג הוא אחד מהאופוזיציה ואחד מהקואליציה; 2 חברי לשכת עורכי הדין שנבחרים בחשאיות על ידי המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין; נשיא בית המשפט העליון ושני שופטים לבחירתו.
כדי להיבחר, נדרש רוב של 7 מתוך 9. לאחר הבחירה בוועדה, נדרש אישור טקסי למינוי מצד נשיא המדינה, ואם לא נפל פגם משמעותי מאוד בתהליך או לא התפספס איזה מידע חשוב – השופט יקבל את המינוי מידי נשיא המדינה.
כפי שניתן לראות, לגורמי המקצוע בוועדה ישנו רוב – 5 עורכי דין ושופטים לעומת 4 פוליטיקאים. אך כפי שכבר נוכחנו לדעת בעבר, גם את הרוב הזה אפשר לנפץ.
סערת שקד – אפי נווה: תיאום מועמדים
אם לא די לנו בסערות הסובבות את הוועדה לבחירת שופטים, בשנת 2016 נחשף תיאום בין שרת המשפטים דאז איילת שקד ליו”ר לשכת עורכי הדין דאז אפי נווה.
בחשיפה נמצא כי השניים מתאמים ביניהם מועמדים. איילת שקד תומכת במועמדים אותם מעלה יו”ר לשכת עורכי הדין, ואילו הוא – מצביע בעד המינויים שחשובים לה.
בצעד זה הם אמנם לא עוברים על החוק, אך לכל הפחות משדרים מסר עגום של סחר במינויים ובחירת שופטים שלא על סמך שיקולים מקצועיים.
ואנחנו, האזרחים הקטנים שהאמון שלנו בפוליטיקאים כל-כך נמוך, רוצים לפחות להתנחם בשופטים הגונים.
בכל דבר אנו רוצים להידמות לארה”ב, ומסתבר שדווקא שם השיטה לא ממש טובה – במיוחד למה שנוגע לשופטי בית המשפט העליון הפדרלי.
שם, משרתים השופטים כל ימי חייהם, ואי אפשר לסלקם, גם אם הגיעו לגיל מופלג והפכו לסניליים. המינויים לעליון הם פוליטיים לגמרי (נשיא שמרן ימנה מועמד שמרן ולהיפך). נכון שנדרש אישור של הרשות המחוקקת – אך היא תיישר קו, או תתנגד, על פי המצב הפוליטי.
בארץ, גם אם נתעלם מן הצרימה הנוראה של פרשת כרייף, מינוי שופטים בוועדה מזכיר יותר סחר סוסים מאשר תהליך מקצועי.
צורמים גם הקשרים המשפחתיים והאחרים בין המועמדים לבין בכירי המערכת.
אגב, להיות שופט, זה לא כיף כזה גדול – לחץ העבודה והאחריות עצומים, ושופט הלוקח את תפקידו ברצינות, נותן את בריאותו. גם השכר, הנראה טוב על הנייר הוא לא כל כך גבוה כשמגיעים לנטו, והיום כבר אין פנסיה תקציבית. עורך דין מקושר מרוויח הרבה יותר.
הצ’ופר הגדול הוא תפקידים לאחר הפרישה (למשל בוררויות, או ראשות הדירקטוריון של “מגדל”.)
כל חברי הועדה נגועים באינטרסים כאלה או אחרים או שמונחים ע”י בכירים מהם ולכן בועדה צריכים לשבת מי שלפחות תיאורטית חסרי אינטרסים למשל לשעברים : שופטי עליון לשעבר, בכירים באוניברסיטות בפוקולטות למשפטים, פרקליטי מדינה לשעבר בפנסיה, שרי משפטים שפרשו לפנסיה לפני מספר שנים, נציגי ציבור בפנסיה וכו’ ומי שלא עוסקים בבורריות תמורת תשלום.