תובנות לפרשת מטות “ומקנה רב” (במדבר ל”ב א’)
רבקה ערנטרוי
א)הנפש שוחרת לשחרור:
“תקווה” היא “קו” המתגלם ב”ציון” של נקודה… סימן קטנטן ועמום (עם)… שהוא מהווה, אומנם, זיק רפוי חלשלש ונטיה להתקדם. אך כה מתמיה, מה מעורר לפתע חיים כה שוקקים בתוכי “הציון” הזעיר הזה?
פתאום בוקעת מתוכו מרוצה (ארץ) אינסופית הרוצה (ארץ) ושוחרת שחרור באופן כה החלטתי ונחרץ להיות עם חופשי, עצמאי שאינו תלותי ומותנה בשום תנאי בעולם החןלף ומשתנה והמגביל את המרחבים ואת המרווח להתקדמות.
האם צלילי הנגן המנעימים ומשחררים את אזיקי האווירה הקופאת ושותקת הינם תנאי מגביל ותלותי לעצמאות?
האם מראה הנוף המרהיב והמרומם את הנפש הינו בחינת אזיק הכובש ושובה וסוגר על מרחבי החופש המשוחרר מכל תלות ממכרת?
האם עוצמת גלי הים האדירה והסוחפת והגובה הנשגב של ההרים המזדקרים לשחקים והמעוררים חיתת, מזערים את תחושת החופש והדרור?
ב) הדודאים וכברת ארץ מקנה בעבר הירדן – חנוך לנער עפ”י דרכו:
דווקא בתנאי התלות של פאר נפלאות העולם הסובב אותנו השובים את הלב, ביקש ראובן בנו בכורו של ראובן לכבוש את נפש הנער ולעורר בו רטט וריגושי אהבה ועלץ נעורים ועוצמה לקשב בחינת “חנוך לנער עפ”י דרכו” עפ”י מה שמדבר אליו ושובה אותו.
ובימי קציר חיטים חזר הביתה לאוהלה של לאה אימו והביא לה שי של לקט דודאים.
לא חיטה יוקרתית אסף… הוא זנח אותה. הוא ראה בה סמל לעצמאות מוחלטת ונאורה ושאינה מפתה וכובשת וחשש שהנער לא יוכל לעמידה אמיצה ונועזת זו של עצמאות המשוחררת מכל תלות בהאצתם של גלגלי העזר ולכן העדיף את עשב הבר… הדודאים מזון לבהמה..להשביע את הנפש הילדותית שאינה ברת דעת ונטולת רסן ושליטה והיא פזיזה ונחפזת ורוגשת.
הדודאים מדומים במבנה שלהם לכרובים… לדמותו של התינוק הרך והם מסייעים להריון ולידה קלים ובשרש מזלם הם מסמלים תנאי של תפארת העולם הסובב אותנו לעורר את האהבה הרוגשת והתפעלות השאון הילדותית בלב הנער בחינת עת “דודים” ואהבה.
וגם בניו של ראובן אחריו בני שבט ראובן בבואם להתנחל בארץ, לא חשקו באדמת ארץ הקודש המבורכת בשדות זרועי חיטה (ושעורה) המגלמים את מאכל האדם ועמידה מרוסנת, עצמאית ובוגרת באהבת אלוקה בדבקות מתמידה בחרוף של נפש נועזת ובמסירות ושאינה נכנעת לשום לחץ וכפיה אך החולשת מעל ומעבר ואף מנוטרלת מכל טעם וסיבה תלותית של פרס וצל”ש…
אך בקשו כאביהם ראובן את תלות חיי המקנה שלהם בעשב הבר הצומח פרא בעבר הירדן והדבר מסמל התנהלות עם הנער בעקרון החינןך של “חנוך לנער עפ”י דרכו” לעורר את השמחה והעלץ והאהבה השוקקים בנפשו הצעירה ע”י מניעי פרס של נועם ורוך וחן ועונג מהנים ומעוררים והם שובים וכובשים.
“וגם כי יזקין לא יסור ממנה” וגם באותה עת כשהאיש זקן ומאבד סובלנות וסבלנות ונעשה קשוח ועצבני ורוטן, גם אז תהיה נפשו עדיין רכה ונעימה ונינוחה ורגישה לזולת בשל מניעי הרוך והנועם בהם התנהלו עימו למזלו הרב בילדותו הוריו ומחנכיו הדגולים והמושבעים.
ג)להיות עם חפשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים:
ואולפ עפ”י דרכו של עולם, הרי כשתנאי התלות של עונג מעדן ומהנה ניטלים, ניטלת ופגה וחולפת עימם האהבה ולכן כל עוד האהבה התלותית הזו רוחשת יבלב הנער, יש לעורר עימה את נקודת היהדות של מיצוי הנפש וליגוע בה ברוך ובעדנה ולעורר אותה.
זוהי האהבה הטבעית הנטועה בלב הילד היהודי עוד משחר הולדתו והיא אומנם, חלושה סמויה ונעלמת אך בעת של תפילה בכוונה עמוקה ניתן לעורר אותה ולהעצים אותה עד שתתפשט ותחלוש על מציאותו של האדם.
לו רק האמין וידע ראובן כי האהבה התלותית הזו שהתעוררה כתגובה חיובית לנוי ופאר ונועם של הבריאה בסמל של דודאים ואהבת נעורים ילדותית רוגשת ומתפעלת הינה דווקא הכוח המעורר את האהבה הטבעית הסמויה העצמאית ושאינה חולפת ואינה פגה ונעלמת לעולם כי היא טבעית ומחוברת ודבוקה באלוקה לעולם.
כי אז היה מביא עימו לאימו לקט של חיטים נטולי טעם אך המזינים את נפש האדם הנאור והמאופק והבוגר והעקבי בעל הרסן הנפשי ומוח שליט בתובנות ומשכל…
כי אז לא היו בני שבטו אחריו בוחרים בפזיזות שכזו ב”נחלה מבוהלת” בעבר הירדן ולא היו גולים אח”כ ראשונים לשאר שבטי העם בידי שוביהם.
והיו מכירים ביוקרת ארץ הקודש ומתנחלים בה ושוחרים שבניהם אחריהם יהיו לעם חופשי בארץ ציון ו”ירושלים” – בסמל ל”יראה שלימה” (ירושלים) בתנועה נועזת ועצמאית ובוגרת בדבקות בה’ ובנאמנות לחוקותיו… עמידה מחושלת שאינה מתפתה ואינה חדלה ומרפה לעולם עד שיאמר עליהם:
“אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה’ אלוקיו”!
(עפ”י ספר תורת שמואל לאדמו”ר המהר”ש פרשת ויצא תרל”ב ועפ”י אור התורה לצמח צדק פרשת מטות “ומקנה רב”)