מאת: מירון נמירוב, סטודנט
אנחנו חיים בזמנים עמוסים, תמיד מתמודדים עם דבר כזה או אחר. מה הייתם עושים בשביל שעה נוספת ביום שלכם? או שתיים? או שלוש?
עבור הרבה סטודנטים כמוני, הגרים רחוק מהקמפוס, כל שעה חשובה. לעומת זאת, אנחנו מבלים פרק זמן ארוך מידי יום בנסיעות לאוניברסיטה; זה המחיר שלא גרים בקמפוס.
אבל לגור בקמפוס או בסביבותיו זו זכות שפשוט לא תמיד מקבלים וזה בסדר.
אני אישית מאזן את הלימודים האקדמיים שלי עם עבודה. באותו זמן אני גם מנסה להיות בעל ואבא נוכח למשפחה שלי.
זה אתגר, ברוך ה׳ אתגר טוב, אבל אתגר לא פשוט שדורש המון זמן.
אחד הדברים הטובים שהביאה הקורונה במהלך השנים האחרונות הוא שימוש בתשתית למידה מרחוק.
למרות שזה לא מדמה למידה פרונטלית, זה פתח נגישות אדיר שלא היה קיים לפני כמה שנים. זה מאפשר השתתפות בשיעור למרות סגר, מחלות ומזג אוויר קיצוני. כשהילד שלי היה חולה ונאלץ להיות בבית ולא בגן, זה אפשר לי להישאר בבית ולהמשיך ללמוד בזמן שהייתי מטפל בו.
זה אומר שאם מישהו מרגיש חולה אז הוא לא צריך לבוא לשיעור ולהדביק שאר הכיתה במה שיש לו.
לפחות כך זה צריך להיות.
למרבה הצער, יש עדיין הרבה תוכניות שדורשות נוכחות פיזית כדי לעבור את התואר. לא רק שזו הייתה דרישה אלא שלא התקבלו תירוצים בזמנים שזה לא אפשרי. אין הבנה שגם בתור סטודנטים יש לנו חיים, הערת רופא לא נחשבה לתירוץ.
החברה פועלת בצורה טובה ביותר שהיא דואגת זה לזה והדרישה הזאת היא בלתי הגיונית ומראה חוסר אחריות.
יש תשתית שמתאפשר למידה מרחוק. להתעלם מהמציאות הזאת יכול לגרום שאנשים ידבקו.
אנחנו יכולים להיות טובים יותר, אנחנו יכולים לעבוד ביחד. אף אחד לא מבקש שהכול יועבר לזום מהבית כל הזמן. מובן, יש יתרונות עצומים מלעשות דברים באופן פרונטלי. הבקשה היחידה היא שארגונים, כמו מקומות למידה, יבינו וישתמשו בכלים העומדים לרשותם כיום כדי לאפשר גמישות במקרי הצורך.