תובנות לשבת פרשת בחוקותי “את שבתותי תשמורו”
מאת: רבקה ערנטרוי
איזוהי המתנה הטובה הנובעת מרחשי אהבה ומחילה כנים ועמוקים והמה אמורים לטשטש מתוכינו עצב ותוגה ורוח נכאה נמשכים ומכרסמים?
איזהו השי המורעף עלינו והמעניק לנו תחושה של סיפוק שאינו חולף?
איזהו הדורון הכרוך בסליל ססגוני נוצץ והוא מעורר בנו כמיהה געגועים ושמחה בשל האוצר הנעלם… הסוד הכמוס והמפתה בתוכי קסם העטיפה?
איזוהי התשורה הנחשפת לנוכח העיניים העורגות והצופיות, כשהגליל והסרט השובה נפרעים ונסרכים ונמשכים למרגלות והפתעה הסוד פתאום מתגלם בפנינו והוא מטביע בנו רשמי עונג והנאה והם אינם נעלמים וחולפים ואינם מוגבלים ומותנים באופן תגמולי הדדי מבינותינו ויש להם המשכיות נצחית?
איזוהי המנחה המקדמת ומביאה להתרוממות והתעלות נפשית מחסנת, מחשלת ומשביתה כל אויב האורב על האדם מבית ומחוץ?
את המתנה הזו ואת השי הזה… את הדורון ואת התשורה האלה ואת המנחה היוקרתיים האלה ששמם “שבת קודש” נקרב אל לבנו ונצמיד בהוקרה שכזו ומתוך עונג ושמחה פנימיים בזהירות יתר השכם וההערב ללוא הרפיה ולא ננוח ולא נשקוט ונשמר את היוקרה הזאת מכול פגע…
מהעופש של מזגי הצינה והלחות הפנימיים שבספקות הנפש שלנו ובהתלבטויותיה המצננים ומקררים ומביאים לקפאון של דום ולרקבון פנימי…
ומקרני חמה בוערות של לעג והוקעה ובוז מלגלגים חיצוניים, שלא יביאו לדעיכה ולהתפוררת ולהתרופפות חלילה של קסם חלומות כיסופינו להתעלות ולהתרומם ולהתקדש…
מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושמה “שבת”. והיא “משביתה” ומכלה ומבערת כל תנועה האורבת והמתקדמת לתקוף כי היא טומנת בחובה עונג סופי… נצחי ועצום והזריחה הזו מסנוורת ומבערת ומכלה כל מניע המגיח מהמארב ומבקש לפגע.
המתנה הטובה הזו היא מתנת חינם וסוד של אהבת האין סוף האלוקית המוענקת ליהודי והיא אינה מותנית ואינה תלותית בו כלל והיא נמשכת אלינו בשבת.
כל מהותה של השבת היא העונג הנצחי הזה שאינו חולף וזוהי עבורינו הזדמנות פז לנצל את השי הזה ולהמשיך את יוקרת העוצמה הנדירה הזאת להמשכיות של שלווה ושלום על ימי השבוע הבאים…
כך שלא נהיה עוד פגועים ונתמודד מול מחדלי הפנים המקננים במבוכות שלנו… בתסכולים שלנו ובתסבוכים המעיטים עלינו את אימת ההתדרדרות והדעיכה…
ולא נהיה עוד דרוכים זועקים ותוקפים ומאיימים ותובעים ומפוצלים וקרועים או נרפסים חלשלשים נוכח תנועת זמם המבקשת לטול מעימנו את סמכותיות האנוש שבנו ואת הרוך הזורם והגמיש הטבוע בעמקי נפשותינו והממזג אותנו בחברה סביבנו ומכשיר אותנו לקלוט את האושר ולהתחבר עימו כחטיבה שאינה נפרדת מתוכינו..
הסמל שבצווי ה”זכור” מגלם את ההכנה הקודמת והמכשירה אותנו בימי החול הקודמים לשבת כיצד לקבל את השי הזה ולמצותו עד סופו את האושר הטמון בו.
והסוד שבתנועת ה”שמור” הוא צו הקורא לשמר על האוצר האדיר הזה שימשיך עלינו מהשפע בהמשכיות של ימי החול של השבוע הבא.
לא נבעיר אש בשבת כי היא אש של גהינום מייסרת ומכלה ושובתת בשבת ורק אש הקרבנות בבית המקדש והיוקדת עתה בליבותינו היא רכה, מזככת ומצרפת ומרוממת.
ובמוצאי שבת נסגור על אש החול באצבעותינו בברכת האש כדי שלא תסטה ותתמשך לשוליים, חלילה, לפגע.
ואת העונג הזה נשמר ונכינה לו כלים ראויים בערב שבת בצחצוח הבית והברקתו כשאנו מסירים מעימנו כל רבב וטינוף כדי להכיל עונג זה.
וכשאנו מתעטרים בבגדי השבת המהודרים ובתכשיטי נוי נוצצים אנו מבטאים את הכשרתנו לקליטת ניצצות הקודש הניסכים ומקיפים אותנו בהשראת הקודש הנפלאה הזו…
והננו מתענגים על יינו של קידוש הממשיך לנו את ברכת הקודש אך קודמת לו שטיפת הגביע מכל זוהמה רוחנית שלא תאחז בו.
המרק המהביל וסעודות השבת הערבות והמענגות ממשיכות אלינו אנרגיה חיובית… מחזקת ומחשלת ומעצימה את המוחין שבנו שיתבהרו ויתרחבו ויהיו כשירים להיווכח במהות האור.
וממש כמו האדם המשקיע את כל מרצו והמשכל שבו בהשפלתם והחדרתם באומנות היצירה המעשית שלו ועם הגיעה לשלימותה שבים כוחותיו למקורם במערכת שלו, כן במשך השבוע שחלף כשהשקענו את עצמנו במלאכת המחשבת והאומנות התעשיתית וכשהגיעה לשלימותה, שבים (שבת) משאבי נפשותינו להתעלותם ואנו מתענגים בשביתה של “שבת” מהסיפוק וההנאה שביצירה.
המגע שלנו בעולם המעשי בימי החול בימי השבוע אמורים למצות ולנצל כל שביב… כל ניצוץ של אנרגיה שכל אחד מתוכינו שאב מהחומר הזה ואנו מביאים אותו יחדיו עימנו אל השבת…
ניצוצות אלה סוגרים עלינו כעטרת קודש נוצצת של שבת המלכה.. ואנו מתרוממים בתנועה אצילית ומלכותית ומקודשת מתוך מנוחה של נפש ועונג מחיים… משיבים…
ואת ההאור הנפלא הזה של סוד מתנת אהבת הקב”ה בשבת הטובה הזו נמשיך על ימי השבוע הבא שיהיו בבחינת שלום ובטח, שלווה ועונג.
שבת שלום
(עפ”י לקוטי הצמח צדק לליקוט “שבת” ועפ”י מאמר הרבי לנושא שנת תשכ”ו)