הגיגים לפרשת בשלח – שירת הים

 שירה של ים מתנגנת בתוכינו וקורעת אפלולית של מסכים וחציצות

מאת: רבקה ערנטרוי

אז מדוע שכיחה היא כ”כ תנועת הקמיטה והכיווצין בינותינו והיא כה מעיבה ומסבה לנו קדרות ותוגה איומה ומעלימה ומדחיקה העמק לתוכי צפונותינו את סוד העונג והאהבה העמומים בנו, ואז אפילו השירה העליזה והצוהלת לא תשחררנו מחשכת המרירות העוטפת אותנו?

לו רק יכולנו להניח לאור הזריחה שבמוחין להינסך עלינו ולהמשיך אלינו תובנות של השגות החכמה ולהשרות עלינו בהירות וצלילות, כי אז היינו מתפקחים ומתפכחים מהתוגה הזו ולא חרדים עוד ולא מייחסים עוד כל ערך משמעותי לזוטות המאיימות האלה והרגש שבתוכינו היה מתעורר אז מתוכי הפנימיות שבו והיה הודף ומניס את האפלולית הזו.

פרסום:

אך כשאותיות השכל מוגבלות הן ומצומצמות ואינן עשויות להבהיר לנו את סוד העומק שבכוונת ההשגה הזו המרחיבה את אפיקי חשיבתנו ומעניקה לנו מרווח נשמתי, הכיצד נפיג אז את העלטה הנכאה הזו והמדכדכת?

החכמה היא, אומנם, רוחנית ונשגבה וחולשת מעל ומעבר, אך כשכלי הגוף סוגר בעדינו ומצמצם בנו את מרחב התנועה הרוחנית, אזי דווקא אז חשה הנשמה ערגה עזה, כמיהה וכיסופים ומבקשת לפרוץ מתוכי המיצר האיום הזה ובוקע מתוכינו נגן.

יש ואנו מתענגים על נגן שצליליו מהולים בתווי צהלה ועצב, אך תווי הצהלה גוברים על צלילי העצב ויש בינותינו כאלה המתמוגגים כשתווי העצב דומיננטים יותר, על תנועות הצהלה. הדבר תלוי, אכן, באופי שורש  נשמותינו, משם נמשכים לנו סודות אישיותנו והטעם והעונג האישיים שלנו האופיינים לכל אחד מאיתנו ומבדילים אותנו מהיתר.

ואומנם, הניגון למרות היותו שלא בערך החכמה כי, הוא הרי, הינו עצם גשמי, נטול אותיות וחסר יכולת להביא לצרופן של אותיות אלה ולהרכיבן למילים הבונות תובנות והשגה, ואולם, הניגון הזה עשוי בשל מקורו העלאי והמתנשא על שרש החכמה להבהיר לזולת את כוונת המסר העמוק שבהשגה ללוא מילים ואותיות, ואשר אותיות השכל וההבהרה כשלו לעשות כה ולא צלחו.

ורק אותו נגון המתנשא מאותו לב זך שאין חוצצת עליו תנועה של ישות בהמית ויוהרה מתנשאת, רק אותה תנועה רכה, רגישה, עדינה ומתבטלת בפני האלוקות והקדושה, רק היא תמשיך בצלילי הנגן הזה צלילות למודעות של האדם ואור קורן וזורח בהשגות לחרות ושל דרור ושחרור של אמת נצחית ורק אז יטעם האדם את נופת הצוף של העונג והנאת העולם משיבי הנפש.

זה היה סוד השירה בקריעת ים סוף.

לא היו שם כלי נגן חוצצים, נטולי נשמה ונקודה של לב מתבטלת, אך היתה זו קריאה של נשמה זכה וטהורה ואז נקרעו כל החציצות וכל המעלימים על אור הקודש, והשכינה נחשפה ואת האור הזה נמשיך לזרות ולהפיץ בתנועת הנגן והוא “המעולה”, “המשובח” “והמסולסל” שמכולם, בשל היותו מקורי וזך וטהור כ”כ ורק הוא יעורר את הנשמה ויביא לה את ההתחברות עם האור.

אין זו תנועת התפעלות גועשת של רגש סוער כאותה אש מערכה של קרבנות דולקת בשאון והומיה אך זהו נגן של מבע שקט והגות החכמה הנמשך מאותן נרות מנורת הקודש הדולקות בשמן (חכמה) זך במקדש בלאט ובדממה ואורם הבהיר קורן וזורח.

גם לנגן העולה מכלי הנגן משמעות עקרונית כאותה כוונה של שירת הלוויים במעלות המקדש וזמרת המלאכים במרומים. אלה נקרצו מאותו חומר שאינו זך כטוהר וכשלוות הנשמה.

הם נעשים מתוך שאון עז ותנועה מוחשית ונרגשת של החיות בנפש הבהמית והנגן הסוער הזה עשוי לזעזע את הישות הבהמית ולנער אותה בגבורה כדי שתאלם דום ותעשה לכלי שהוא כולו נודם ואילם ומתבטל לקלוט את הכוונה העילאית שבשירת הים.

אל הנגן השקט והשליו הזה המתגלם באור הזך והמאיר העולה ממנורת המקדש והמשקף את שירת החשאי של הכהן באותיות הרוחניות של חשיבת החכמה והשמן הזך המתדלק את נרות המקדש – אנו מתקדמים כשאנו למדים השגות נשגבות ומחיות אלה ומתחברים עימן באופן מוחשי וחי.

איהו הנגן השליו הזה והמרגיע והנוסך עונג והנאת עולם והממשיך לתוכינו הכרה ומודעות והזדמנות לתפיסת האלוקות והקודש, נגן המפעפע מהטוהר והזוך שבעמקי הנשמה?

זוהי הסיבה שהחסידים, ביחוד חסידי חב”ד מנעימים את האווירה ומקדשים אותה בטוהר הנעימות החסידיות שהולחנו בעיתות השונות תחת השבט הקומינסטי הרודה במשטר האכזר והפכו לנגן שובה ומעורר ומחבר בקרב התפוצות!

והוא נטול חציצה של התרברבות ושל יוקרה אישית של ישות ורהב ותחושת האיגו הנפוח בשל מוניטין הקריירה והפרסומת העולמית במסוגלות לשאוג בטון של שיא ולקרוע שחקים.

רק הטוהר והזוך הזה כשהוא נמשך רכון ומתבטל הוא, למעשה מפעפע לזיקים שבנו בשאגה של הדממה והוא המטלטל ביותר ומניע את נשמותינו.

והלוואי שנזכה להנות מנעימת נצח זו כבר עכשיו. אלוקים אדירים, איהי הנעימה הזו, אייהי? 

(עפ”י ספר הליקוטים לצמח צדק ליקוט “שיר ושירה”)    

פרסום:
הירשם כמנוי
Notify of
guest
0 תגובות
Inline Feedbacks
View all comments