רגעי מחשבת היהדות

בינינו לבין עצמינו –  האם אני יהודי מאמין?

 אנו אוהבים לרגוש כשדמויות נערצות ברות השפעה עולמית מלבבות אותנו ומעוררות אותנו כ"כ לצמיחה נפשית והתעלות רוחנית…

ואומנם, האם בטביעת העין החדה שלנו ובהבחנה הראשונה של תפיסתנו, אנו עשויים להתרשם מיידית בדעה ברורה ובהירה אם הדמות הניצבת מולינו, אכן, משקפת מנוחה של נפש ושלווה פנימית אותן אנו שואפים לסגל לעצמינו?

 וכיצד, אכן, נוכל לקבוע בהתאם לאותות השונים המתגלמים מאישים אלה אם הם מהווים, למעשה, סמל לתכונה של הרחב הדעת אותה אנו משתוקקים כ"כ לאמץ?

פרסום:

אז מה, אכן, מעיט עלינו את המפח האיום הזה של חוסר סיפוק משווע ואי שביעות רצון עצמית בו אנו מוצאים עצמחנו מאובנים, קופאים על שמרינו, נוגים ודוממים בקפאון של יאוש?

ושמא, נסחפים אנו אז ע"י תנועה חפוזה ופזיזה נטולת בגרות ומאזן ושליטה של מוחין בפיזורה של הפש ואנו שועטים בכיווני שאיפה וכיסופים מקוטבים, שונים ונוגדים מבלי לממש אף ממעט הייחולים האלה ולהביא את הנפש היגעה שלנו לרוגע שלה, לתנועה שהיא נינוחה?

התפיסה השוגה המתעתעת בנו והמסבכת את התקדמותנו הזורמת אלי החיים והיא הנוחלת את אכזבת הכשלון היא האמונה המוטעית כי העולם כולו נתון לאחריותנו הבלעדית ולשליטתנו ואנו מנהלים אותו בהתחכמות יתר ועורכים בו שינויים, מוסיפים על המעט או גורעים מהשפע ומקדימים את מה שאמור להתאחר ומאחרים את המוקדם ואת הכול אנו מבצעים במקצוענות האומנותית שלנו ובשמוש בכלים היעילים שלנו.

אזי ההתחכמות שלנו ותחבולותינו והגישה המערימה שלנו לא יצלחו היות ומי שאכן מתניע את כל המהלכים האלה הוא בורא העולם וכשאנו מייחסים את סוד ההצלחה לישותנו "העוצמתית" מסלק אדון עולם את האנרגיה ממערכת זו והיא כושלת הבמאוחר או במוקדם.

 ואולם, ההכרה כי העולם הנתון לרשותנו היא מציאות מוגבלת והכלים שאנו מכינים ומכשירים בהתנהלותנו כאן, מתודלקים ומופעלים ע"י ההשגחה העליונה…

 והבקשה והתחינה לאלוקים שישלח ברכה באמצעים שאנו נוקטים באם הננו, אכן, ראוים לכך – מהווים את הסוד ליכולתנו לצלוח.

אז מפני מה מתפתלת לעומדים ב"צמרת" הדרך וכשהם אינם צולחים ומועדים וחשים חידלון ורוח רופסת , הם מתנהלים אז תועים במכבש מחריד של תלות נכזבת המנצלת את עובדת היותם פגיעים ותלויים והמה המכתיבים אז את סדר היום המקורטע בכללי התנאי האיומים והנוקשים כ"כ והמכפישים את זהותנו ואת עצם קיומנו והישרדותנו ודמויות "מנהיגות" אלה מתעתעות למרבית הדאבה ומתרפסות בחנופה עלובה, מתחנחנות ומצפות לתקוות שווא בוגדנית איומה?…

 מי מבינותינו, האמיץ שבחבורה ונפשו מחושלת והוא עומד נחוש ונאבק כארי עבור ערכיו ואינו ממיר אותם ברפסנות ואינו חש חלחלה וכבוד והערצה כלפי דמויות זמם עריצות המבקשות לחלוש בעשיקה ודרכי הונאה מעוותים?

לו רק נחונו בהרחב הדעת, יכולנו אז להיות חסונים ולהתקומם בתוקף המסתבר נגד חבורת פרחחים עלובים אלה החומסים וגוזלים את הגה השלטון והמבקשים לדרדר אותנו לתהום…

ולא היינו מניחים אז לאף השפעה שלילית של "נסיכי העולם" המתרברבים לערער את יציבותנו ואת המאזן הנפשי שלנו באמונתנו ובערכים המקודשים ללאום היהודי של שלמות הארץ ותחת תחושת השקיעה והאבל הכבד, היינו מסוגלים להתרכז אז כליל בעסקינו האישיים ולהעניק להם תנופה של שגשוג ענק במיצוי מקסימאלי של כל הפוטנציאלים הטמונים בהם  עד תומם. 

לו רק היינו מאמינים כי האלוקים הטוב הוא בעל הרחמים, האהבה והחמלה והוא ימלא את בקשתנו, אזי בטחון זה היה מונע ממנו את ההתרוצצות המייגעת הזו ואת המרדפים המלאים בחששות ופחדים והמובילים אותנו בסופה של תנועת ההתשה הזו למבוא סתום.

ולו היינו בוטחים באלוקים  כי הוא אינו מסיח דעתו ממנו לעולם אף לרגע ואין בו עצלות, אזי היו פגים החששות המעיקים והמדכדכים האלה.

ועם האמונה כי אין אף כוח בעולם שיכול לגבור על ההחוסן האלוקי הזה ולמנוע ממנו ליישם את מה שהוא החליט עבורינו – לא היינו אז מפקפקים עוד וחוששים אך היתה זאת לנו תחושה יחודית ונעימה כשל הרך החסוי וספון  בחיק אימו.

 מאין נשאב את המסוגלות לאחוז במציאות המתרחש בחיינו באופן חיובי אף כי התנאים הנוכחים מנגדים כ"כ לתחושת הניחוחות והרווח שלנו ואנו נעשים מלאי חשדות וספקות באמונה?

אך לרגע כשזיקים של התעוררות מציפים אותנו… אזי תחת התרעמות, הרטינה והזעם הננו נתעורר להשקף יהודי  המבהיר כי דווקא בתוך המעטה האפל של מרירות החושך הגורלי הזה שלנו, טמון אור של טוב ושפע…

 אזי מתעוררים בנו ריגושים עזים של אמון ואהבה ומשאבי נפש של שמחה ואושר לחלוש ולהתרומם נעל ומעבר.

ולו היינו אכן חשים את החסות האלוקית שאינה נוטשת אותנו גלמודים לעולם אך חופפת ומגנה עלינו ומובילה אותנו לנצח… ללוא הרפיה וניתוק, היו אז הפחדים והחששות נעתקים ממנו לגמרי.

  ועת הננו תוהים מדוע, אפוא, דווקא מרות העריץ והשחצן היא זו המתגמלת עתה כבעלת מירב הסכויים לצלוח ולחלוש, היה כדאי שנאמץ לליבותנו פרק במשנה היהודית….

ולו ידענו כי מערכת היסורים הזו היא בחינת נסיון להיווכח ע"י ה' אם הקשיים האלה לא יפגעו בדבקות שלנו…

 וההתמודדות הזו באתגרים המייסרים לא תפגע ולא תערער את הביטחון הזה והעמדה שלנו נשארת נאמנה ואינה בוגדנית למרות הכול, היא תמשיך לנו את מלוא החופן שפע!

הבטחון הזה משתקף בתחושה עזה של אנרגיה שוקקת והקולחת בתוכינו, בתוך הפנימיות שלנו (המילה "בטוחות" היא מילה נרדפת למונח "כליות" השוכנות בתוכי הפנימיות שלנו) ומשם היא בוקעת בעוצמה ומפכה חיות רעננה בשל יחסי האהבה העמוקים והתלות שלנו והדבקות באלוקים.

 האמונה העמוקה והשרשית הזו הטבועה בשרש נשמותינו והבטחון באלוקים הטוב והרחמן שהוא יעמוד לנו בעת הקשה הזו, הם המנשימים את זרימת החיים הממוקדת בתוכינו, היא תהא מנווטת אותנו לבטח ולשלום ודרכנו תהא צולחת.

(עפ"י ספר חובת הלבבות לרבינו בחיי ועפ"י ספר הליקוטים לצמח צדק ליקוט "בטחון".  

פרסום:
'
guest
0 תגובות
Inline Feedbacks
View all comments