מאת: רבקה ערנטרוי
הגיגים של תקווה לחרות מתוכי ההגדה של פסח.
ההסטוריה מאז דברי ימי חיי העם, אכן, עקובה מדם אך מפציעה מתוכה להפליא תקווה לחרות, ליציאה מהמיצרים בשבועת אמונים. ברוח מחושלת. בחרוף נפש נועז והתקווה הזו הנחרצת צופיה בחיים שוקקים העולים ובוקעים דווקא מתוך הנפש המדממת.
זוהי מורשת העם לדורותיו בקריאת הסיסמא הנוקבת: “בדמייך – חיי! והנפש מצהירה נחרצות: “את תחיי! ותחיי דווקא מתוכי הדם כשדומה שהכל אבוד חלילה… שכמעט אפסה התוחלת”.
וזאת, מדוע?
ודווקא מתוכי הדם הניגר, היא בוחרת לעמוד על משמעותם העמוקה והנצחית של החיים מבלי להניח להם לחלוף על פניה ולהתפוגג כשהם אינם מותירים מאחריהם מורשת של לקחים ותכנים ערכיים וסימני דרך.
כל פרט הנקרה לה בדרכה של התקווה הזו, מגלם לה את הסמל היחודי שלהם ואת והסיסמא המבטאים את עוצמתם של החיים, את היוקר שלהם.. את הרוח הנועזת המפעמת בתוכם מתוכי הדם ושאינה יודעת רטט ויראה למימוש המגמה של החיים והמטרה אליה הם נועדו.
בדמינו – חיי! מזמרים להם בחורינו, החיילים הנועזים כשדמעות הגאווה בעיניים נוטפות להן דומם על המדים והחגור. בחרוף הנפש הנועז שלהם.. בדם שלהם, הם מקנים לנו את החיים!
הביטוי שהפך שגור כל כך על שפתותינו, מופיע בהגדה של פסח כי הוא משקף את הנסיון שהעם חווה כשהתענה בפרך, בסבלות מצריים ושחר כל כך לחרות..
והוא נלקח מהמשל ביחזקאל בו מתואר האלוקים החומל על עמו ומופיע בדמות העלם הקורא אל הנערה הענוגה , המתבוססת בדמיה:
“ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך: “בדמייך – חיי!” (יחזקאל ט”ז, ד’)
והיא מתגלמת בדמותו של התינוק הרך בעת הולדתו, כשידה של האחות הרחמניה אינה חסה וחמלה עליו.
היא אינה כורתת את חבל טבורו ואינה רוחצת במים את גופו הזעיר (למשעי) כדי להחליקו… היא אינה מעסה אותו במלח כדי לחשלו ואינה מחתלת אותו בקישורי החיתול כדי לעצב את צמיחתוכדי שידל באופן יציב ומאוזן ותחת זאת מתרחש הזעזוע:
“ותושלכי אל פני השדה בגועל נפשך” (שם ט”ז, ה’)
“אבל דעי לך עלמה חסודה” קוראת אליה המורשת היהודית: “דווקא בתוך העילפון של האופל ושחור הקיפאון החורפי הזה… בתוכי העצבות והיגון הסגרירי שסוגרים עליך וחונקים אותך, דווקא בתוך האזיקים האלה, מקננים להם ובוקעים להם ניצני החיים של התקווה לחרות והמה מתגלמים בחג הפסח, זמן חרותנו. הכיצד?
ממש כמו אותו גרעין קשוח ונפסד הקבור בתהומות האדמה והוא נטול טעם ומראה מרהיב וססגוני, ודווקא מתוכי הדממה הזו, בוקעים להם החיים שבאדמה והוא הופך לצמח של “רבבה”השולח לכל עבר את שלוחותיו המסתעפת והמשגשגות בבחינת “כן ירבה וכן יפרוץ”…
כי בתוכי האפלה הקודרת והמבטשת הזאת הזו של העינויים האלה – נמסים האטימות הערפילית והכובד העבה הזה, החוצצים בינות היהודי ובינות האור הזורח אליו מנשמתו המהווה תמרון אזהרה שלא יתעתע עוד בתוכי עולם חומרני נפסד ויפול, חלילה, במכמורת של פיתויים מסוכנים והאלוקים הטוב קורא לעמו וכך מובא בהגדה:
“רבבה, כצמח השדה נתתיך. ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי העדיים” (שם ט”ז, ז’)
אומנם בגרת, והגעת לפירקך… ועיתך, עת דודים.. והפכת לצמח השדה הפורח ונעשה משגשג לרבבה אך את “ערום ועריה” (שם)נטולת כל קישוט של נוי ותכשיט הראוי להדר וליפות בו את הכלה.
את הינך נטולת תובנות של פאר נשמתיים… ערכים שאינם חולפים ועוברים ושאינם פגים ונמוגים לנצח אך הם מהווים את מקור הזיו והזריחה של העונג המרווה…
והאלוקים הטוב מעניק לעמו את הזוהר הזה המחטא מתוכם את הזוהמה וממשיך להם את מקור הזוהר וההדר בהתגלמותו! זהו עצם החן והיופי במהותם:
“וארחצך במים, ואשטוף דמייך מעליך ואסוכך בשמן, ואלבישך ריקמה” (שם ט’).
והוא מעניק לה נעליים עשוייות מעורות תחש כדי שתהווה חציצה בינות כפות רגליה ובין השפל הבהמי שבתחתית… והיא עטופת משי ורך ועונדת צמידים לידיה ורביד קשור לצווארה עד שיעלה מתוך גרונה ניגון מעורר של כוונה זכה.
ועטרת תפארת נישאת לראשה ומקיפה אותה בניצוצות של אבני הזריחה בהתרוממות בקודש ובאווירה עילאית הניסכת ואופפת אותה בכתר סובב ושאינה עשוייה להתיישב בכלי התפיסה שלה בשל העוצמה האינסופית הזוהרת.
ורק אבן לטושה שנזדככה – נוצצת בזוהר שבה מתוכי העטרת.
ורק לתוכי אבן שחלל נחרת בתוכה. חרוז, יישחל חוט של נגן וטול הומה בתפילה עורגת.
רק אותה נשמה שאינה אטומה מלראות ולשמוע, אך החלל הזה שבתוכי החרוז… מעיד על יכולת של קשב והתחברות.. אזי בוקע לו קול מעורר כוונה בסמל של חוט העובר מבינות לחרוזים המה סמל לאותיות הקודש בקול התורה והתפילה העולה מהגרון והוא מרומם ומנשא.
רק נשמה העוברת ביטושים ונעשית זכה וטהורה כשאש החיים מצרפת אותה בכור ההיתוך של מסות מצריים, והאש הזו מסירה ממנה בדילים וסיגים של מחדלים בהמיים ואטימות גסה, רק היא יודעת להתחבר לאלוקים ולהתענג…
והזריחה הניסכת עליה אינה יודעת להעצר בכלי המודעות שלה כי היא עצומה כל כך והיא אופפת מקפת כגון אותו “עדי העדיים” הוא התכשיט העילאי שבתכשיטים, המותג, הכתר המקיף וסוגר עלינו בחינת התורה, (בגימטריה 620 במקביל לתרי”ג המצוות – 613 ושבע מצוות דרבנן).
כי כשהנשמה הטהורה שהאלוקים נטע בנו מאירה וזורחת בנו ואנו מתנהלים באורחותיה, אנו מהווים אז “עדות” של העדי המפאר אותנו כי האלוקים שורה כאן בתוכינו!
ואז אנו מסובים כמלכים לשולחן הסדר חווים את טעם החרות.
ויהי רצון שיקוים בנו כבר החלום: “ואפרוש כנפי עליך, ואשבע לך ואבוא בברית איתך נאום ה’ ותהיי לי” (שם, ח’).
אמן
בברכת חג חרות, פסח כשר ושמח!
בדמינו – חיי!